בלוג 14: המסע הראשון שלנו אל הדרום (South West)

אחרי כמה חודשים של שגרה, עבודה, גן, לימודים והתחמקות ממגפייז בפארק, הרגשנו את הגירוד הזה. אתם מכירים אותו. הגירוד של ״אנחנו צריכים לצאת מהעיר לאיזה חופשה קטנה״. המקומיים במערב אוסטרליה, ברגע שהם שומעים שאתה מחפש חופש, מקבלים מבט מזוגג בעיניים ולוחשים בצורה כמעט מיסטית: ״Just go down-south Mate!״. עבור ישראלי, ״לנסוע דרומה״ אומר דבר אחד: מדבר, גמלים, יוטבתה, ואילת. מקסימום מצפה רמון אם אתה בקטע של שילוב מסלולי הליכה. אז ארזנו את האוטו, את ג'וני, את ליזי ואת הציפיות. היעד שנבחר Bridgetown: עיירה קטנה וציורית שמשווקת את עצמה Winter Capital של מערב אוסטרליה. אז שמנו גז (או יותר נכון, לחצנו על כפתור הקרוז-קונטרול) ויצאנו לדרך.

פרק 1: הנוף של Windows XP

היציאה מהעיר היא חוויה מתקנת לכל מי שגדל על כביש מספר 1 או איילון. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא מה שאין: אין פקקים. אין צפירות. ובעיקר- אין תחושה ש״כל עם ישראל״ יצא לטיול יחד איתך. אתה נוסע דרומה, והכביש פשוט.. פתוח. אבל השוק האמיתי מגיע כשיורדים מהכביש המהיר לכבישים הצדדיים יותר. אתה מוצא את עצמך בכביש עם נתיב אחד לכל כיוון, עטוף בעצים, מפותל קלות. בישראל, כביש כזה היה מסומן ב-60 קמ"ש עם פסי האטה ומצלמות. פה? אתה רואה שלט של 110 קמ״ש.

בהתחלה אתה חושב שזו טעות. אתה אומר לעצמך: ״רגע, זה כביש ציבורי או מסלול אימונים לפורמולה 1?״. אבל התשתית טובה, והנהגים כל כך רגועים, שזה פשוט עובד. אתה משייט ב-110 קמ"ש בתוך גלויה, והתחושה היא של חופש מוחלט.

והחופש הזה ממשיך כשאתה עוצר. הגענו לאיזה מפל בדרך. בארץ, היית מצפה למצוא שם חניון מפוצץ, תור לגזלן ורעש של מטקות. פה? הגענו, וזה היינו רק אנחנו, ועוד ציפור. זהו. יש לך את הטבע לעצמך. זה כל כך מוזר וכל כך ממכר. וכל הזמן הזה, אתה מוקף בירוק. המון ירוק.

זה ירוק זרחני, בוהק, שנראה כאילו יצא מהטפט המפורסם של Windows XP הארור. גבעות עגולות ורכות, עצי ענק (Karri trees) שמגיעים לגבהים פסיכיים, וכבשים שנראות כמו כדורי צמר גפן שמישהו פיזר בשדה. זה כל כך פסטורלי שזה מעצבן. בא לך לעצור את האוטו, לרוץ לשדה ולחבק כבשה, עד שאתה נזכר שזה שטח פרטי ושיש מצב שהכבשה לא בעניין.

פרק 2: איקאה של הירקות (Bunbury Farmers Market)

לפני שנכנסים לעומק השטח, יש תחנת חובה שאי אפשר לדלג עליה: Bunbury Farmers Market. תקשיבו טוב. זה לא שוק. וזה לא סופר. זה מקדש. זה ה"איקאה" של מוצרי המזון הטריים. בדיוק כמו באיקאה, יש מסלול הליכה מסודר שאתה חייב לעבור בו. אי אפשר "רק לקחת חלב". אתה נכנס למבוך של צבעים שתוכנן הנדסית לגרום לך לקנות דברים שלא חשבת שתצטרך לטיול. פתאום אתה מוצא את עצמך עומד מול תצוגה של 12 סוגי תפוחים, 40 סוגי גבינות, בשר וסטייקים שלא מביישים פרה יפנית, ואומר לעצמך: "כן, אני בהחלט צריך צנצנת של ריבת תאנים טבעית ב-15 דולר״. הכל טרי, הכל מסודר כמו במוזיאון, ואתה יוצא משם עם עגלה מלאה ומינוס בחשבון הבנק, אבל עם חיוך של ילד בחנות ממתקים (בריאים. יחסית.).

פרק 3: לצוד את השלכת ב- Golden Valley Tree Park

אחת הסיבות המרכזיות לנסיעה הייתה הרצון שלי לראות קצת צבע אחר בעיניים. בפרת' הכל ירוק-עד (או צהוב-קיץ). אין ממש עונות מעבר דרמטיות. אז נסענו ל- Golden Valley Tree Park ב- Balingup. ממש ליד ברידג'טאון. האמת, שווה לגמרי את הנסיעה. זה אחד המקומות המהממים שיש באזור. פארק ענק שמחולק לאוסף עצים מקומיים ואוסף עצים מהעולם. הגענו בדיוק בזמן כדי לתפוס את השלכת. עצים בכתום, אדום, צהוב וחום. הרגשנו כאילו קפצנו לאירופה או ליפן (באוקטובר) לשעתיים. ג'וני רץ בין ערמות העלים, אנחנו נשמנו אוויר קריר וצלול, והחלטנו שזה המקום המושלם לפיקניק הקטן שלנו (עם כל הגבינות והקינוחים שקנינו ב-Bunbury כמובן). אם אתם מחפשים את ה״סתיו״ האבוד- הוא כנראה מתחבא שם, בין הגבעות.

פרק 4: לישון בחווה (ולמה אוסטרלים מתכננים חופשה ל-2030?!)

בניגוד לספונטניות בישראל (אני לא אדם ספונטני בכלל אבל עדיין), אתה יכול להחליט ביום שלישי שבא לך צימר בסופ״ש, ובמקרה הכי גרוע תתפשר קצת. באוסטרליה? אם לא הזמנת מקום לחופשת בית הספר של השנה הבאה, אתה כנראה תישן באוטו. האוסטרלים הם מתכננים כפייתיים. הם סוגרים חופשות חודשים, ולפעמים שנה מראש. כשניסינו למצוא מקום בהתראה של שבועיים ("ספונטניות" עאלק), גילינו שהרוב תפוס או שהכל מאוד יקר.

בסוף, אחרי חפירה ארכיאולוגית ב-Airbnb, מצאנו יחידה בחווה. כשנוסעים דרומה עם ילדים, המילה ״מלון״ היא מילה גסה. הדבר האמיתי הוא ה-Farm Stay. שכרנו Airbnb שהוא בעצם יחידה בתוך חווה ענקית. זו תופעה נפוצה פה שנקראת Hobby Farm. אנשים מהעיר שעשו כסף, קנו שטח עצום בדרום, שמו עליו שלוש אלפקות, חמש תרנגולות, כמה עיזים וקוראים לעצמם ״חקלאים״. לילדים זה גן עדן- מרחבים אינסופיים לרוץ בהם בלי לפחד ממכוניות, חיות משק שאפשר להאכיל, ותחושה של חופש מוחלט. אז כן, לילדים זה גן עדן עם מרחבים וחיות, אבל לעצבים של ההורים הישראלים שמנסים למצוא מקום פנוי? זה חתיכת אתגר.

פרק 5: "בירת החורף" (ואתגר הקיבה הריקה)

הגענו לברידג'טאון עצמה. העיירה משווקת את עצמה כבירת החורף של WA. המציאות? היה... קריר. ביום 15 מעלות, בלילה 4 מעלות. שלג לא היה כאן מעולם.

התרבות פה היא תרבות ה-Wood Fire. כמעט בכל בית, בכל צימר ובכל פאב תראו קמין. הריח של העשן באוויר הוא הבושם הרשמי של הדרום. יש משהו קסום בלהיכנס לבקתת עץ, להיאבק עם בולי עץ ולנסות להדליק אש כמו איש מערות מודרני, ואז לשבת מול הלהבות עם כוס יין אדום מקומי או סיידר תפוחים. זו רומנטיקה כפרית במיטבה, וזה גורם לך לשכוח שלרוב אין פה הרבה קליטה סלולרית ושאתה יחסית מנותק מהעולם.

אבל בואו נדבר על הצד השני. עם כל הכבוד לקמין וליין, יש רגעים שבהם השקט הזה הופך ל... ובכן, משעמם. אחרי שמיצית את הרחוב הראשי (לקח בדיוק 7 דקות הליכה איטית), ואחרי ששתית את הסיידר, אתה מוצא את עצמך שואל: ״אוקיי, מה עכשיו?״. אז אם אתם לא אנשים שיכולים לבהות בלהבות של אח ולהתלהב מלתפעל אותו, לא בטוח שזה המקום הכי טוב לחופשה בשבילכם (וכן, יש סיכוי שאני בנאדם די משעמם כי אני ממש התחברתי לזה).

וזה מוביל אותנו לבעיה הקריטית ביותר, שגרמה לנו להלם תרבות קשה: שעות הפתיחה. הגענו לעיירה באיזור השעה 16:00- נכנסנו למסעדה הראשונה: "המטבח נסגר ב-14:00", אמרה המלצרית בחיוך. הלכנו לשנייה. "סגור". הלכנו למאפייה- "אנחנו בדיוק סוגרים, סליחה!״. בישראל אתה יכול למצוא איזה המבורגר שפתוח עד השעות המאוחרות של הערב. פה, אם פספסת את חלון הצהריים/אחר הצהריים המוקדמות, אתה בבעיה רצינית. העיירות האלה הופכות לערי רפאים ב-17:00. אז כן, זה פסטורלי וזה vibe מדהים של מנוחה, אבל אם לא הצטיידתם בסופר מראש, תתכוננו לארוחת ערב רומנטית של חטיפים מתחנת הדלק.

סיכום: רק קצה הקרחון (והיין)

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים, עם בגאז' מלא ביין, ריח של ברווזים על הפרווה של ליזי, ותחושה שרק גירדנו את הקצה של מה שיש ל-South West להציע. הבנו שהדרום הוא לא סתם יעד לחופשה, הוא המפלט השפוי (והירוק) שלנו. מקום שבו הזמן עוצר מלכת, האווירה כפרית ורגועה, והירקות מסודרים לפי ספקטרום הצבעים.

זו הייתה הנסיעה הראשונה דרומה, אבל בטוח לא האחרונה. מרגרט ריבר (Margaret River) תתכונני, אנחנו והכבד שלנו בדרך. והפעם אולי ננסה לתכנן את זה כמה חודשים מראש (Not).

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.