בלוג 12: האם הכל באוסטרליה מנסה להרוג אותך? (ספוילר: לא, רק הציפורים)

לפני שעלינו למטוס, כשהיינו בשלב הפרידות המרגשות בארץ, התגובות של האנשים התחלקו לשני סוגים. הסוג הראשון אמר: "וואו, איזה כיף לכם! קנגורו, חופים, קואלות!". הסוג השני, שהיה הרוב המוחץ, הסתכל עלינו במבט של מי שנפרד מחיילים היוצאים למשימת התאבדות בעורף האויב.

״תבדקו נעליים כל בוקר!״ צעקה דודה שלי.

״אל תשבו על האסלה בלי להסתכל למטה!״ הזהיר החבר מהלימודים.

״שמעתי שיש שם עכבישים שאוכלים ציפורים לארוחת בוקר!״ הוסיף השכן שלנו.

בגדול, המיתוס העולמי גורס שאוסטרליה היא בעצם "פארק היורה" המודרני. יבשת שבה כל דבר שזז, זוחל, שוחה או עף, מחזיק במטרה אחת ויחידה: לחסל אותך בייסורים. הגעתי לפה מוכן לקרב. דמיינתי שאצטרך מצ'טה כדי ללכת לסופר ולהביור כדי להיכנס למקלחת.

אז אחרי כמה זמן שאני בשטח, אני כאן כדי לעשות סדר. המציאות, חברים, היא הרבה יותר רגועה מהמיתוס, בטח כשגרים בפרברים המטופחים של פרת'. אז בואו נכיר את השחקנים בתיאטרון האימה האוסטרלי - גרסת המציאות.

פרק 1: חיל היבשה (או: למה אני אוהב עכבישים ושונא ג'וקים)

בואו נתחיל מאחד הפחדים הכי גדולים ששומעים שאתה מתכוון לעבור לאוסטרליה: העכבישים.

אז ככה. בניגוד לסידני והחוף המזרחי, שם שומעים מדי פעם על עכביש שנראה כאילו הנוזל של צבי הנינג׳ה נגע בו, פה במערב ובאזור הפרברים שלנו, המצב הרבה יותר רגוע. טרם יצא לי לפגוש את המפלצות השעירות מהאינטרנט. למעשה, יש לנו בבית מדי פעם עכבישים קטנים, ואני חייב להודות- הם הפכו לחברי בית לגיטימיים. אני לא מפחד מהם, להפך. מבחינתי הם עובדים אצלי. כל עוד הם בפינה שלהם ותופסים את הזבובים והיתושים המציקים - הם מוזמנים להישאר בלי לשלם שכר דירה.

כמובן שאם תצאו להרפתקאות ב-Bush כנראה שתתקלו פעם ב-Redback הלאו היא ״האלמנה השחורה האוסטרלית״. קטנה, שחורה, עם פס אדום על הגב, והיא אשכרה מסוכנת. מתחביביה? להתחבא במקומות חשוכים כמו פחי זבל או בתוך נעליים שנשארו בחוץ. החדשות הטובות? לא ראיתי אותם עדיין.

יש סיכוי שאולי תזכו לראות את ה-Huntsman המכונה גם ״הצייד״- מדובר בעכביש בגודל של צלחת. הוא שעיר, הוא מהיר, והוא נראה כמו מפלצת מסרט אימה סוג ב'. אבל - וזה אבל חשוב - הוא לא מסוכן לבני אדם. הוא נחשב "החבר הטוב" כי הוא אוכל ג'וקים. האוסטרלים אדישים אליו. ראיתי במלבורן אוסטרלי שמזיז אחד כזה עם היד כאילו הוא מזיז חתול.

אבל... אבל האמת המרה היא שהחיה הכי מפחידה שפגשתי בתוך הבית היא לא עכביש. זה הג׳וק, התיקן המתועב. לא יודע אם הם באמת גדולים יותר מהארץ או שזה רק בראש שלי, אבל הפחד שלי הוא אמיתי. למזלנו, זה לא נפוץ. האזור והרחובות פה נקיים, הביובים מתוחזקים, ואין פלישות המוניות. אבל פעם בחודש-חודשיים בקיץ, כשמגיע ״הנבחר״ שמצליח להסתנן הביתה- אני נכנס לכוננות מלחמה. הנוהל הוא ברור וקפדני:

1. זיהוי האיום: צרחה גברית קלה.
2. תקיפה מרחוק: מתוחזק בתרסיס שקניתי ב-Bunnings והשפרצה של חצי מיכל ממרחק ביטחון של לפחות 2 מטרים (כי אני לא מתקרב לדבר הזה).
3. קריאה לתגבורת: אני קורא לגדס שתבוא לפנות את המפגע. למה? כי אם זה היה תלוי בג'וני, הוא כבר היה מרים אותו ומנסה לאמץ אותו כחיית מחמד. ״הנה חבר, אבא!״. לא ג'וני, ג׳וק זה לא חבר.

נחשים (המיתוס ושברו)

כולם בטוחים שבאוסטרליה נחשים מחכים לך בתוך האסלה. אז בואו נרגיע: במערב אוסטרליה, בטח באזורים עירוניים, זה ממש לא נפוץ כמו שאומרים. הנחשים לא מחפשים אתכם, והם בטח לא מחכים לכם בשירותים (יש להם דברים טובים יותר לעשות).

למעשה, ראינו נחש רק פעם אחת מאז שהגענו, וזה היה בסיטואציה הכי ״אוסטרלית״ שיש: ביקרנו במוזיאון לטרקטורים (כן, יש דבר כזה, אל תשפטו). פתאום ראינו נחש זוחל לו בנחת ליד הטרקטורים. בתור ישראלי נכנסתי ללחץ קל ורצתי לעדכן את אחד המתנדבים הזקנים שהיה שם. התגובה שלו? הוא לא שלף רובה, הוא לא צרח. הוא פשוט אמר "Oh, thanks mate", הרים טלפון לריינג׳ר (פקח), ותוך כמה דקות הבחורה הגיעה, אספה את הנחש בעדינות ושחררה אותו במקום בטוח רחוק משם. אפס דרמה. אז בואו נוריד את הסטיגמה שהם בכל מקום. הם לא.

פרק 2: חיל האוויר (או: למה אני מסתכל לצמרות העצים באביב)

אם חשבתם שנחשים ועכבישים הם האויב, טעיתם. הסכנה האמיתית באוסטרליה מגיעה מהשמיים. תכירו את ה-Magpie (עקעק אוסטרלי).

ברוב ימות השנה, זו ציפור שחורה-לבנה נחמדה עם ציוץ שנשמע כמו רינגטון של פלאפון נוקיה ישן של צביקה פיק. אבל באביב? באביב (ספטמבר-נובמבר) הן הופכות למכונות הרג פסיכוטיות. קוראים לזה פה ה-"Swooping Season", או בעברית: עונת הצלילה.

המגפיי, מתוך רצון להגן על הגוזלים שלה, מחליטה שכל מי שעובר ברדיוס של קילומטר מהקן שלה הוא איום קיומי שיש לחסל. היא לא סתם תוקפת. היא מתכננת. היא מחכה שתפנה את הגב, ואז צוללת בשקט מוחלט ומנסה לנקר לך את האוזן, העין או הקרקפת.

אתה הולך ברחוב לתומך, ופתאום שומע משק כנפיים אכזרי ומרגיש מכה בראש. אנשים פה הולכים עם קסדות אופניים שיש עליהן אזיקונים שבולטים החוצה כמו אנטנות של חייזרים כדי להרחיק אותן. זה נראה מטופש להחריד. אבל אתם יודעים מה יותר מטופש? לראות גבר בן 30+ (אני) רץ בצרחות בפארק תוך כדי שהוא מנופף בידיים, כפוף שמנסה לברוח מציפור בגודל של יונה.

ואם כבר ציפורים, בואו נדבר על ה-Kookaburra. הציפור הזאת היא הטרול של הטבע. הקול שלה הוא לא ציוץ, הוא צחוק. ליטרלי צחוק של בן אדם או קוף משוגע שמהדהד ביער. כשאתה מנסה להחנות ברוורס ונכנס בעמוד? היא שם, על העץ, צוחקת עליך. כשאתה דורך על קקי של כלב? היא צוחקת. זו ציפור שנוצרה נטו כדי להוריד לך את הביטחון העצמי.

פרק 3: חיל הרגלים (חמודים אבל טיפשים)

כולם שואלים: ״נו, ראית כבר קנגורו?״. אז כן, ראינו. וכן, הם בפארקים, הם בכבישים ודי נפוצים. וכן, הייתה התרגשות כשראינו את הקנגורו הראשון בפארק הקרוב לבית. מרחוק הן נראות כמו חיות חמודות וקופצניות עם כיס. המציאות? חלקם נראים כמו מפתחי גוף שלקחו יותר מדי סטרואידים ושכחו לעשות יום-רגליים. יש להם חזה נפוח, שרירים משורגים, ומבט של מישהו שמחפש להתחיל מכות במועדון.

אבל הבעיה האמיתית איתם היא שהם, איך לומר בעדינות... לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. האינטליגנציה שלהם שואפת לזו של אבן. הם אוהבים לקפוץ לכביש, בלילה, ישר מול המכונית שלך. זו הסיבה שלהרבה מהג'יפים והטנדרים פה יש מגן מתכת ענק מקדימה שנקרא ״Roo Bar״ וזה לא ליופי, זה צורך הישרדותי. לנהוג בכביש צדדי באיזור ה-Bush בלילה באוסטרליה זה כמו לשחק ״רולטת קנגורו״.

לגבי הקואלות- הם בעיקר במזרח אוסטרליה. פה אפשר לראות אותם בחוות חיות או לעיתים רחוקות בשמורת טבע מחובקים לעץ, מקבלים חיסון לאיזו מחלת מין. אז לא, הם ממש לא ״בכל עץ אקליפטוס רענן״.

אבל.. יש צדיק בסדום: Quokka.

הסיבה הכי טובה חמודה להגיע למערב אוסטרליה היא כמובן לראות את החיה המפורסמת מהאי רוטנסט (Rottnest Island) שנמצא מול פרת', ה-Quokaa. הקוואקה זו חיה שנראית כמו הכלאה בין עכבר לדובון אכפת לי, והיא תמיד מחייכת. היא כנראה החיה החמודה ביותר שיצא לך לעשות איתה סלפי. כמובן שנסענו, כמובן שעשינו סלפי, וכמובן שהיא ניסתה לאכול לי את הטלפון. אבל היי, לפחות היא חייכה תוך כדי. חמוד למות!!!

פרק 4: הנשק הביולוגי (הזבובים והיתושים)

שכחו מנחשים. שכחו מכרישים. הסיוט היומיומי, האמיתי והמתיש ביותר באוסטרליה הוא הזבובים (Bush flies).

הזבוב הישראלי הוא נודניק, אבל יש לו כבוד עצמי. אתה מגרש אותו, הוא הולך. הזבוב האוסטרלי? הוא אובססיבי. הוא דביק. הוא לא רוצה את האוכל שלך, הוא רוצה את הנוזלים שלך. הוא מנסה להיכנס לך לתוך העין, לתוך האף, לתוך האוזן, ואם תפתח את הפה- ישר לגרון (תוספת חלבון בחינם, יאמי).

הם מגיעים בלהקות. אתה יכול ללכת לטיול פסטורלי בטבע ולמצוא את עצמך מוקף בענן של 20 זבובים שמתיישבים לך על הגב כמו טרמפיסטים.

בגלל זה התפתח פה ריקוד לאומי שנקרא ״The Aussie Salute״ (ריקוד ההצדעה האוסטרלית? 😆). זו תנועת יד של נפנוף תמידי מול הפרצוף, מימין לשמאל, שוב ושוב ושוב. בהתחלה זה נראה מצחיק, כאילו כולם מגרשים רוחות רפאים, אבל אחרי שבוע אתה מבין שזה רפלקס הישרדותי. אפילו ליזי למדה לעשות את זה עם הזנב. זה מתיש, זה מעצבן וזה מוציא מהדעת. כנ״ל לגבי היתושים בעונתם.

פרק 5: חיל הים (איפה שהאוכל שלך שוחה לידך?)

ומה עם הים? האוקיינוס ההודי מדהים, אבל מה עם הכרישים? הסרטים לימדו אותנו שכל כניסה למים מסתיימת במוזיקה דרמטית וסנפיר. המציאות? סטטיסטיקה יבשה ומרגיעה.

נכון, מערב אוסטרליה ידועה בפעילות כרישים דוגמת Tiger Sharks או ה-White Sharks הלא הם העמלץ הלבן הידוע לשמצה. אבל הסיכוי שזה יקרה לכם הוא אפסי.

קצת מספרים כדי להרגיע את הדודות בארץ: מאז שנת 2000, היו במערב אוסטרליה כולה רק 17 מקרים קטלניים ברמות של כלה. זה ממוצע של פחות ממקרה אחד לשנה, וזה בדרך כלל קורה לגולשים או צוללנים שנכנסים לעומק, רחוק מהחוף, או בשעות הזריחה והשקיעה.

עבור השחיין הממוצע (אנחנו) שנשאר קרוב לחוף בין הדגלים? הסיכון הוא מזערי. האוסטרלים מאוד מסודרים בקטע הזה- יש מסוקים, יש מצופים חכמים, ואם יש חשש - פשוט סוגרים את החוף לרגע.

אז לא, זה לא טירוף כמו בסרטים. אפשר להיכנס למים, והסכנה הכי גדולה היא כנראה שייכנס לכם חול לאוזן. אבל מה שמדהים הוא האדישות האוסטרלית. יש מסוקים שמפטרלים מעל החופים. אם הם רואים כריש, הם מפעילים אזעקה (Shark Alarm) שמשמעותה ״צאו מהמים, יש כריש רעב״.

הישראלי הממוצע בסיטואציה כזו היה בורח לירושלים. האוסטרלי? הוא יוצא מהמים, עומד על החוף עם הידיים על המותניים, מחכה 10 דקות שהאזעקה תיגמר, וחוזר למים. "אה, זה היה רק כריש של 3 מטר, הוא נראה שבע", הם אומרים. אני? אני נכנס למים עד הברכיים. אם הכריש רוצה אותי, הוא יצטרך לזחול על החול.

לסיכום: אז מי באמת רוצה להרוג אותך?

אז האם כל החיות באוסטרליה מנסות להרוג אותך? התשובה היא לא. רוב הזמן, החיות פשוט חיות את חייהן. הנחשים בורחים ממך, העכבישים עוזרים לך עם הג'וקים, והקנגורו סתם בוהה בך במבט מטופש.

לדעתי, הרוצח האמיתי באוסטרליה הוא לא חיה. היא השמש. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, ה-UV פה הוא האויב השקט. הוא יטגן אותך בזמן שאתה בורח מה-Magpie, מנופף לזבובים או מנסה לצלם סלפי עם קוואקה.

אז הטיפ שלי: עזבו את הנעליים בשקט, הנחשים לא שם. אבל אל תשכחו כובע וקרם הגנה. ורצוי גם ספריי נגד ג'וקים בהישג יד, ליתר ביטחון.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.