בלוג ראשון: התחלה (יותר נכון, Inception)

אז נתחיל בהווה

למה? מה? מי? מו? הבלוג הזה ינסה להרחיב קצת על המסע הקטן שלנו לאוסטרליה. אני מקווה לכתוב על כל מה שהמסע הזה הצריך מאיתנו. למה בכלל החלטנו לצאת אליו? למה דווקא אוסטרליה? וכמובן על החיים עצמם באוסטרליה ומקומות ששווה לראות במערב (הפרוע?) שלה.

אנחנו (אני חן, גדס יקירתי וג׳וני הקטנצ׳יק שלנו) כרגע על הטיסה לפרת׳ שבאוסטרליה לאחר עצירה קצרה בדובאי (החלק הזה של הבלוג נכתב בדצמבר 2023 אבל לקח לי זמן עד שהבלוג עלה).

למי שלא מכיר (כמוני עד לפני שנה בערך) אז פרת׳, על כל פרבריה, היא העיר הרביעית בגודלה באוסטרליה, וואו! רביעית! בערך שני מיליון איש שחיים בחלק המערבי של אוסטרליה בעיר שזכתה לכינוי המרתיע ״The Loneliest City in the World״. אבל את זה אנחנו ניאלץ לבדוק בעצמנו.

בקיצור, מערב אוסטרליה הנה אנחנו באים.

איך בכלל הגענו לרגע הזה? אז כל סיפור המעבר הזה מתחיל לפני כמה שנים טובות, קצת אחרי שנפלה עלינו הקורונה. אני הייתי בעיצומם של לימודים מאתגרים (ה-understatement של ה-understatement), וגדס עדיין ניסתה להתרגל לקור הירושלמי.

ישבנו בדירה ובין מוטציה למוטציה התחלנו לחשוב/לחלום/לדבר קצת על השלב הבא.

מהצד שלי המעבר לחו״ל לכמה שנים תמיד קרץ לי. אחרי שהשתחררתי מהצבא, והתחלתי להסתובב קצת בעולם, נכנס לי ג׳וק לראש שאני חייב לנסות לחיות קצת בחו״ל. אם להיות כנה, אני לתומי חשבתי שזה משהו שאני אעשה בשנות העשרים לחיי.. והנה, רק עוד שנייה אחת ואני כבר באוסטין, טקסס... אבל החיים לקחו אותי למקומות וכיוונים אחרים לגמרי (תמיד באזור ישראל).

אז לא, מעולם לא חשבתי/חשבנו על אוסטרליה כיעד. אולי טיפה. פה ושם. בקורונה המחשבות נדדו בעיקר לניו זילנד נטולת סגרים ואפילו התחלנו להיות מעט אקטיביים בבדיקה, כדי שאחרי הלימודים ״תהיה את האופציה״, אם היא בכלל ריאלית. שם, בין הסגרים, כנראה נשתל הרעיון (חלום בתוך חלום בתוך חלום) שהוביל למסע שאנחנו עוברים היום. בהתחלה המסע היה כולו וירטואלי, למעט הנדודים של המחשבות.

חלומות מול מציאות

להתחיל לחלום על מעבר זה דבר אחד. בין החלום לבין היישום שלו, זה כבר עולם אחר, ומסובך וארוך. אז כמובן שהליך של מעבר/הגירה למקום מסוים, אפילו אם זה לטווח בינוני (שנה-שנתיים-שלוש) תלוי מאוד בנקודת פתיחה של כל אחד- או במילים אחרות, תלוי במצב הדרכונים הזרים של כל אחד ואחת ובמצב הכלכלי/חברתי/נפשי.

לא המעבר, ולא התקופה שקדמה לו, היו פשוטים. להפך. התהליך הזה כולל עליות, מורדות, רכבת הרים נפשית, כלכלית, אינסוף לוגיסטיקות וטופסיאדה שלא נגמרת.

האם המסע שווה את כל זה? זה כבר שייך לעתיד. מבטיח לעדכן כשתהיה לי תשובה.

אבל בכל זאת, קצת רקע עלי, עלינו. אני סיימתי את לימודי רפואת השיניים שלי לפני כשנתיים, בדיוק כשג׳וני הקטן הגיח לחיינו. מירושלים הקרירה נדדנו בין תל אביב, מודיעין ועד לבנימינה. אני אעיד על עצמי כאחד שחובב ערים ״גדולות״ אבל במקביל תמיד מחפש בהן את המקום השקט יותר, הקיבוצניקי, הקהילתי. ״ליד״. אז איכשהו התגלגלנו לשכירות בבנימינה בלי לדעת כלום על ובמקביל המשכנו לחשוב על המעבר לחו״ל וניסינו להיות יותר אקטיביים בנושא.

אחד מהקריטריונים שעלו אצלנו בשיחות היא שרצינו להגיע למדינה דוברת אנגלית (כי חשבנו שאנחנו יודעים אנגלית- בואו נגיד שכשהגענו הנה הרגשנו ועודנו מרגישים, כמו הבחור בפרסומת ללימוד אנגלית של וול-סטריט), מקום עם אנשים נחמדים, מדינה בטוחה (ארה״ב- למרות חיבתי אליך, נפלת בעיקר בקריטריון הזה- בכל זאת, לקנות רובים בסופר זה מרגיש כמו רעיון לא הכי להיט. שומעת אמריקה?!) וגם המזג אוויר היה שיקול (קנדה, למרות ששמענו דברים נפלאים, הקור קצת הפחיד אותנו).

אז עם מה נשארנו? אנגליה, ניו-זילנד, אוסטרליה וכמובן פפואה גינאה החדשה. ואז אתה מתחיל לחפש באינטרנט על אופציות הגירה ומבין שאתה לא כ״כ מבוקש. לפחות אנחנו בסטטוס שהיינו בו, לא היינו נדרשים- או בתרגום מדויק, לא עונים להגדרה של Skilled immigrant באף אחת מהמדינות. מסתבר שרופאי שיניים לא יכולים לעבוד בכל מקום, וזו גילדה סגורה (חבל שבארץ לא לומדים מהם), וגדס, שלמדה תואר שני ביעוץ חינוכי, ועבדה בזה מספר שנים, לא נחשבת יועצת באף מקום אחר (בקיצור, אוניברסיטאות ומכללות ישראל, תתאפסו על החיים שלכם ותקבלו קצת הכרות בין-לאומיות).

אז שום דבר מכל השנים הרבות שלמדנו, ועבדנו, והשקענו- לא מוכר בארצות האלה. הגיוני הא? כדי להיות Skilled בעולם, צריך להמיר בתהליך מייגע את הרישיונות הישראלים או ללמוד מחדש. בקיצור מסובך וממש כיפכוף של דבר.

חדש חדש חדש

אז ישבנו מול המחשב, מחשבים את המספרים, ומתייאשים, עוברים על ויזות, ומתבאסים. האם זה שווה את זה? האם זה ריאלי בכלל? והגיל כבר לא לעזרתנו- כי אתה מבין שעולם ההגירה שייך לצעירים. אבל long story short, החלטנו שאנחנו עדיין נחושים ורוצים את החוויה הזאת ומוכנים לעשות ויתורים והקרבות בשבילה. גם אם זה אומר להגיע בדלת צדדית. והדלת הצדדית הייתה ההחלטה להגיע על ויזת לימודים. גדס החליטה ללמוד מקצוע טיפולי שקרוב יחסית למה שעשתה בארץ. אז עשינו חישוב מסלול מחדש- מסלול לימודים it is.

המסלול הזה לא פשוט, לא קצר, די מסובך, יקר יותר, וכמובן לא מבטיח לך כלום אחר כך. אבל האמנו שאיכשהו זה ישתלם ואם זה לא יעבוד אז לפחות יש לנו עוד תעודה לתלות בשירותים.

אנחנו עושים shift בראש ואז מתחילה עבודת מחקר מקיפה, עם לוגיסטיקה אינסופית:

בודקים על תוכניות מעניינות באירופה (או בספרד), בממלכה המאוחדת ובכל המושבות הקודמות שלה.

מצמצמים את רשימת התוכניות.

מגישים כמה applications (הגשנו בעצמנו את הטפסים, ובין הנקה להנקה כתבנו את ה-essays והגשנו את כל הטופסיאדה הנדרשת). גדס עושה במקביל את מבחן האנגלית שנדרש בכל תואר שני (בחרה לעשות את ה-PTE).

בדרך מקבלים דחייה מאחת האוניברסיטאות

במקביל, עוברים לשלב הראיונות בחלק מהאוניברסיטאות.

ואחרי שלב הראיונות מגיע שלב ההמתנה.

אז ממתינים. או עוברים ישר לבלוג הבא לקרוא את ההמשך.