בלוג 13: כפתור ה"השתק" על הלב (או: על הפריבילגיה והקושי שבמרחק)

עד עכשיו הבלוג הזה היה מלא בשקיעות, קנגורו, במבוט, וניסיונות כושלים למצוא קוטג'. וזה אמיתי, זה חלק מהחיים פה. אבל יהיה שקר להציג רק את הצד הזה. כי מתחת לשכבת ה-"No Worries", מסתתרת אמת מורכבת יותר. אמת של מהגר ישראלי בתקופה הכי משוגעת שיש, שבחר בדרך התמודדות קצת אחרת. 

הבחירה הלא פופולרית

רוב הישראלים בחו"ל מספרים שהם מחוברים לאינפוזיה של חדשות. שהם חיים בפיד, שהם קופצים מכל התראה בטלפון. אני? אני עשיתי את ההפך.

מחקתי את האפליקציות. אין "צבע אדום", אין התראות פוש מתפרצות.

למעט כניסה יזומה וקצרה ל-N12 או לוואלה פעם ביום כדי לקרוא כותרות ולהבין איפה אנחנו עומדים, אני משתדל - באופן אקטיבי ומודע - להרחיק את עצמי. אני לא ברשתות החברתיות (תהליך שהתחלתי עוד בארץ, אבל פה הוא הפך לעוד חומת מגן), ואת רוב העדכונים החשובים באמת אני מקבל בשיחות עם המשפחה או מקבוצות הוואטסאפ השונות, חלקן קבוצות של ״ישראלים באוסטרליה״.

מנגנון הגנה (גדס צודקת, כרגיל)

גדס טוענת שזה מנגנון הגנה קלאסי. הדחקה. ניתוק רגשי כדי לשרוד. וכנראה, כמו ברוב המקרים (אל תגלו לה שאמרתי), היא צודקת. זה לא שאני לא מרגיש. מי שמכיר אותי יודע שאם יש משהו שאני לא מתבייש בו זה שאני מאוד רגיש. אני שומע, אני יודע, וכואב לי על מה שעובר על המדינה שלי, על החברים היקרים, על המשפחה, על הבית שהשארנו מאחור. אבל הבנתי שאם אציף את עצמי, אני אטבע. ואני לא יכול להרשות לעצמי לטבוע.

יש לנו פה חיים לבנות. יש ילד שצריך אבא נוכח, יש עבודה חדשה שדורשת פוקוס, יש בירוקרטיה של הגירה שדורשת צלילות הדעת. המרחק הגיאוגרפי, אותם 12,000 קילומטרים, לא רק מאפשרים את הניתוק הזה, הם לפעמים כופים אותו. או שאתה נשאב פנימה וחי חיים כפולים שקורעים אותך, או שאתה משתמש במרחק כבולם זעזועים.

האם זה "נכון"?

אני יודע איך זה עלול להישמע למי שקורא את זה עכשיו מישראל. זה עלול להישמע פוגע, מנותק, אולי אפילו מתנשא. "תראו אותו באוסטרליה, עם השקט שלו, בוחר מתי להתעדכן".

אני לא אומר שזו הדרך הנכונה. אין דרך נכונה. זה לא מתאים לכל אחד, ויש אנשים, גם כאלה שחיים פה, שזה היה משגע אותם לא לדעת כל פרט. אבל עבורי, ועבור המבנה האישיותי שלי, זו הדרך היחידה לשמור על השפיות שלי בתוך הכאוס הזה. זה ניסיון (קשה, יומיומי) לשים גבולות לנפש. להגיד: "עד כאן אני יכול להכיל היום".

המחיר השקוף של ההגירה

תמיד מדברים על הגירה במונחים של "מה הרווחת" (שקט, נוף) או "מה הפסדת" (כסף, משפחה, חברים, מקצוע). אבל המורכבות האמיתית נמצאת בדיוק במקומות האלה. ביכולת, או אי היכולת, לנהל את הרגש שלך מול הבית הישן, בזמן שאתה מנסה לבנות בית חדש. גם אם הוא קצוב בזמן. זה מסע שלקחנו על עצמנו. הוא מביא איתו נופים מדהימים, אבל גם דילמות נפשיות שאין להן פתרון בית ספר. לבחור לא לדעת הכל, זו פריבילגיה של המרחק, אבל זו גם בחירה כואבת בפני עצמה. זה להיות נוכח-נפקד בטרגדיה של העם שלך.

הבועה (והאשמה שבתוכה)

אנחנו יוצאים מהבית. השמיים כחולים בצורה מעליבה. הפארקים ירוקים. הכל פה משדר "שגרה". ופה אי אפשר שלא להזכיר את האשמה. גדס הסבירה לי שקוראים לזה Survivor's Guilt (אשמת הניצול), וזה כנראה פוגש מתישהו כל ישראלי בחו"ל, באופן כזה או אחר. אתה הולך לים, והמים מושלמים. אבל משהו בבטן מתהפך. "איך אתה יכול ליהנות כשההורים שלך במקלט?", "באיזו זכות אני שותה בירה בנחת כשכולם במתח בארץ על עוד ״הותר לפרסום״?". ואני פה, ממשיך בשגרה, עובד, מגדל ילד, מטייל עם הכלבה.

אם אתם רואים תמונות שלנו מחייכים בחוף, תדעו שזה אמיתי. אנחנו באמת מחייכים ושמחים. אבל מאחורי החיוך הזה יש תמיד טלפון שמעדכן אותנו על הקרוב, אבל מרחוק. ובלב? בלב יש חדר אחד נעול, שאני פותח רק לקצת, מציץ פנימה, וסוגר מהר לפני שהכל יגלוש החוצה.

עד הפוסט הבא,

No worries. Yeah, nah.